התקף הלב שבו לקיתי טופל בהצלחה. הרגעים המדאיגים בחדר הצנתורים התחלפו בשעות של דריכות במחלקה לטיפול נמרץ שהפכו לימים של מעקב מסור במחלקה הקרדיולוגית.
למן ביקור הרופאים הראשון, נושאי השיחה הקבועים, למעט בחינה מדוקדקת של נתוני הניטור השונים, היו הצורך בהיענות מלאה לטיפול התרופתי וחשיבותה של חזרה הדרגתית לשגרה עם דגש על פעילות גופנית שתסייע בשיקום הנזק שנגרם לשריר הלב.
האחיות המסורות עודדו, כבר ביום הראשון במחלקה הקרדיולוגית, לרדת מהמיטה ולהתחיל להפעיל את הגוף. בעקבותיהן התחילו להגיע שגרירי רצון טוב של מכוני שיקום, שבצד דברי שבח על מרכולתם, שבו ודשו בחשיבות הרבה של פעילות גופנית ותרומתה שלא תסולא בפז ללב, לכלי הדם ולשאר מערכות הגוף כולל הנפש פנימה.
כעוסק ותיק ומיומן בפעילות גופנית סדירה, כל אותם דברי שבח מופלגים על חשיבותו של אימון גופני, היו לי כשמן המור שנמשח על ראשו של מלך. סברתי, לתומי, שברגע שאביע את רצוני לשוב לשגרת יומי שכללה ב- 34 השנים האחרונות שעה של אימון בחדר הכושר השכונתי ו/או שחייה בבריכה השכונתית, יתרחב החיוך על פניהם של רופאי ואקבל מהם את ברכת הדרך הנרגשת בדמות של אישור רופא לשוב ולעסוק באימון גופני סדיר בחדר כושר.
ניצני האכזבה בצבצו כבר בעת השחרור מבית החולים. הרופא החביב שטיפל בי במסירות ושידע מה צריך לעשות בכל רגע נתון, התחמק מתשובה ישירה ואמר שאת האישור צריכים לתת רופא המשפחה והקרדיולוג מקופת חולים שמכירים אותי ואת תחלואי היטב. גם כשציינתי באוזניו שמעולם, לפני התקף הלב, לא שזפו עיניו של קרדיולוג את חזי הפועם ואוזניו המיומנות לא האזינו לרחשי ליבי, ולכן אין לא הכרות מוקדמת איתי, הוא טען שרופא המשפחה שלי שהוא מכיר אותו ושהוא גם קרדיולוג מוערך ידע מה לעשות.
לא בזבזתי זמן וקבעתי מייד תור לרופא המשפחה שהוא גם חבר ועליתי למרפאה שלו, לאט אך בטוח במדרגות. הרופא התרשם שלמרות התקף הלב שנחשב לקשה אני צועד בבטחה על מסלול של שיקום והחלמה. לשמע התחזית האופטימית הרהבתי עוז לבקש ממנו אישור מחודש לחדר הכושר. התשובה שלו הלמה בי. "אתה חולה לב ידידי, עברת התקף לב קשה וימים ארוכים עוד לפניך עד שתשתקם ותוכל לשוב לאימון גופני סדיר בחדר הכושר".
לקול מחאותיי הנמרצות הסכים אותו רופא משפחה להמליץ לי בשפה רפה על הליכות בשכונה, אך הדגיש שעלי לבחור מסלול מישורי וקצר ולהאריכו בהדרגה ובסבלנות. הוא גם הציע שיפנה אותי לקרדיולוג מומחה שיבחן את המצב ויחווה את דעתו.
בלית ברירה נאלצתי להסכים והתחלתי בהליכות בשכונה, תחילה עם אשתי היקרה שמכירה כל שביל וחורשה בשכונתנו, ובימים שנבצר ממנה להצטרף אלי צעדתי לבד. השתדלתי להיות קשוב ביותר לגופי ולהבחין בכל קושי או זיוף בפעולת הלב ובנשימה. מצאתי, לשמחתי, שהליכה מתונה אינה מעוררת בי כל רמז לקושי ואפילו אינני מזיע, כך שהגדלתי, די מהר את טווחי ההליכה, את מהירותה ואת דרגות הקושי. במקביל ספרתי את הימים עד לפגישה עם הקרדיולוג המומחה.
הקרדיולוג המומחה התגלה כמומחה אמיתי וכאיש נעים הליכות כאחד. לאחר שקרא בתשומת לב את שפע המסמכים שהבאתי לו, בחן ברצינות את הדופק ולחץ הדם, תיאר במילים פשוטות את מצבי הבריאותי. לטענתו, חרף חומרתו של התקף הלב, ההגעה המהירה לצנתור הטיפולי וחוסנו הטבעי של גופי הביאו לכך שהנזק שנגרם ללב הוא זעום יחסית ושיש סיכוי סביר שעם הזמן יחזור הלב לפעילות כמעט מלאה עם אותות נזק מזעריים. החיוך שב לפני והשמחה לליבי. בקול בוטח הזכרתי את עניין האישור לחדר הכושר. התשובה הפילה אותי שוב לקרקע המציאות של חולה לב. "קודם תעבור אימון של המכון לשיקום הלב, ורק אחר כך נשקול אישור לחדר הכושר". מחאותיי הרפות על הקושי להיסחב למכון באמצע היום ולמצוא חנייה לא הועילו, אז נרשמתי למכון לשיקום הלב.
הפגישה הראשונה במכון כללה רק דיבורים. דיבור עם אחות אחראית שמילאה שאלונים שלא נגמרו ושהפיצה בדיחות עבשות מהווי הזוי של משקמי לב. ודיבור עם הרופאה הראשית שמילאה אף היא שאלונים שלא נגמרו ומחזרה את הבדיחות הטפלות של האחות האחראית. ודיבור עם הפיזיולוג הראשי, שלמרבה הפלא גם הוא מילא שאלונים שלא נגמרו וקינח באותן בדיחות מהווי המקום ומסורתו.
אמרתי לעצמי, מילא, בפגישות הבאות כבר אעסוק בפעילות גופנית מוכרת שחביבה עלי כמו הליכה על הליכון, ורכיבה על אופני כושר וקצת הרמת משקולות ותרגילי בטן ומתיחות והרפיות. החלום ושברו. הציוד בחדר הכושר נרכש, כנראה, במסגרת הסכם עודפים עם מחנה פליטים בבוסניה. הקרב המכוער על המכשור שהוא תפארת מקצועיותו של המכון לשיקום הלב (מדי לחץ דם ומכשירים לניטור נייד של פעילות הלב) הסביר באופן די משכנע מדוע כל המתאמנים עברו התקף לב, והמוסיקה שבקעה בקול ענות חלושה משלושה רמקולים מותשים הייתה מיטב גרסאות הכיסוי של היצירה של סוף שנות השבעים של המאה הקודמת.
שוב אמרתי לעצמי, מילא, העיקר שאתאמן כבר כמו שאני רגיל ואוהב. המדריכה המסוקסת (לא נורא) הייתה אסרטיבית ונחרצת. "מהירות מרבית על הליכון 4 קמ"ש. דרגת קושי מרבית על אופני כושר 0. מותרות רק שתי משקולות של חצי קילוגרם כל אחת". התחלתי מייד במהירות של 5 קמ"ש על ההליכון. המדריכה גילתה מייד שגנבתי קמ"ש מלא ונזפה בי קשות "כולכם אותו דבר, מלאי גאווה ורודפים כבוד" וכשהעזתי לענות שבמהירות כה נמוכה מתבלבלות לי הרגליים, זכיתי במבט שחלקו רחמים וחלקו בוז קר.
בצר לי קבעתי פגישה נוספת עם הקרדיולוג המומחה שבה הסברתי את "נפלאות השיקום" מול תשוקתי האמיתית לשוב לפעילות גופנית בקרב חבריי משכבר הימים. טענתי להגנתי שאני מרגיש טוב, לא כואב לי כלום וממילא אני הולך בשכונה במהירויות גבוהות יותר ובמאמץ רב יותר. הקרדיולוג אמר נשלח אותך לבדיקות לב במאמץ ואקו-לב ולפי התוצאות נראה.
תוצאות הבדיקות חיממו את ליבי. בדיקת אקו-לב (הדמיה של הלב באולטרה-סאונד) הראתה שפעילותו של החדר השמאלי בלב (זה שדוחף דם לכל חלקי הגוף) השתפרה באופן ניכר. בדיקת לב במאמץ, שבגלל עייפותו של הטכנאי שערך את הבדיקה, נערכה כאילו מדובר בנבדק בריא ולא בחולה לב, הראתה כושר גופני גבוה, ללא הפרעות קצב הלב, והתאוששות תקינה.
בוטח בעצמי ובשיפור שחל במצב בריאותו של הלב פניתי לקרדיולוג המומחה בבקשה לקבל את האישור המיוחל לחזור לחיים תקינים. הקרדיולוג נאנח אל ליבו ואמר: "כמה עוד נשאר לך כדי לגמור את הסבב במכון לשיקום הלב? 6 שבועות? תגמור שם ואז אתן לך את האישור". למראה פני הנפולות נידב אותו איש נעים הליכות את ההסבר הבא: "אתה מתאר לך מה יגידו עלי אם תופיע ידיעה בעיתון שמטופל שלי שחזר לחדר הכושר כ- 3 חודשים לאחר התקף לב, צנח ומת באמצע אימון או יותר גרוע מבחינתי, קיבל התקף לב נוסף. אמנם יש לי ביטוח אחריות מקצועית שמכסה אותי מפני תביעות על רשלנות רפואית, אך אתה יודע מה יעשו לי בהנהלת בית החולים? משפט שדה על הסיכון המיותר שלקחתי ועל הטרחה שגרמתי להנהלת בית החולים, שלא לדבר על יחסי הציבור הנוראיים של כולנו".
להגנתי אמרתי שכעת עם בוא הקיץ אני נאלץ להמשיך לצעוד עם אשתי היקרה בשכונה ומה יקרה אם בגלל החום וקרינת השמש העזה אקבל מכת שמש ובגלל ההתייבשות יבגוד בי ליבי בשנית?
התשובה לא אחרה לבוא: "זה כבר לא באחריותי, אפשר גם, לא עלינו, להיפגע בתאונת דרכים".
